ירושלים תחילה
דחיית הדיון על ירושלים עלולה להותיר את ישראל בסופו של דבר בלא
שלוםובלא
ביטחון
ברימן רון
אפשר להבחין בהבדל המשמעותי בתגובתו של הציבור בישראל על ההסכמים
עם
אש"ף ועם ירדן. החותרים להתקפלות כללית צהלו בשני המקרים. לעומת אלה,
נראה כי הרוב המכריע הגיב ברמות שונות של חשש ומועקה על ה"שלום" עם
ארגון
.הטרור, ובמידה רבה של אמון ותקווה על השלום עם ירדן
מטבע הדברים, הפסטיבל התקשורתי סביב חוזה השלום עם ירדן הציג את
המחצית
המלאה של הכוס, ויש בה חיוב רב. עם זאת, היה אפשר לצפות מדוברי
הממשלה,
.ועל אחת כמה וכמה מדוברי המחנה הלאומי, שיציגו גם את הקוצים שבאליה
במחצית הריקה של הכוס בולט חסרונה של אמירה מפורשת, לישראלים ולערבים,
כי ההסכם איננו פשרה טריטוריאלית אלא ויתור ישראלי רשמי, חד צדדי
וכואב
על ארבע חמישיות משטחי ארץ ישראל השלמה והכרה בקיומה של מדינה אחרת
שם,
בתנאי שהחמישית שנותרה בידינו לא תשמש להקמת מדינה ערבית נוספת. בהעדר
קביעה כזאת נשקף חשש כי המדיניות הישראלית תוביל להגשמתו של חזון
ארץ
ישראל השלמה, אבל במהופך: הכרה ב"ירדן" ממזרח לנהר, שעשויה ברבות
הימים
להפוך ל"פלשתין", והכשרת הקרקע ממערב לנהר להקמת פלשתין נוספת. במוקדם
או
במאוחר עתידים שני חלקי פלשתין (א"י השלמה לשעבר) להתאחד לפלשתין
השלמה
.שבירתה ירושלים
קוץ אחר באליה הוא החמרת הבעיה הדמוגרפית ממערב לירדן - במקום מתן
זכויות אזרח לערביי ארץ ישראל דווקא בעבר הירדן המזרחי, שם הם רוב.
מצב
זה מצמצם את הסיכוי לביטחון ולשלום בארץ ישראל המערבית.
קוץ נוסף הוא עריכתו של הטקס הראוותני בערבה ולא במקום הטבעי לכך, על
מעברות הירדן, באמצע הדרך בין ירושלים לעמאן. המסר הוא שהנהר אינו
הגבול
בין שתי המדינות, כלומר, אין הוא גבולה המזרחי של ישראל. נראה כי
הפתרונות בנוגע לדונם פה וקוב מים שם, בערבה ובעמק הירדן, נועדו לטשטש
את
.הוויתור על בקעת הירדן
התועלת המוחשית המיידית מן ההסכם עם ירדן היא העלאת ירושלים לראש סדר
היום. העובדה שישראלים, ירדנים, פלשתינאים ואמריקאים בחשו בקדירה
הירושלמית במהלך ביקורו של קלינטון בעיר מדגימה עד כמה הבעיה סבוכה
ועד
.כמה יש צורך בהבהרה חד משמעית של העמדה הישראלית כבר עכשיו
התהליך המדיני מתבסס על דחיית הדיון על ירושלים לשלב האחרון של "תהליך
השלום", לאחר שיוגשו הסכמים על כל שאר הנושאים. אך התייחסות כזאת היא
בעייתית משתי בחינות. עקרונית, ירושלים היא בירת ישראל ולא שטח העומד
למכירה, ולפיכך אסור שתהיה נושא למתן ומתן כלשהו, בשום שלב. מעשית,
מכיוון שעל פי שיטתה של הממשלה הנוכחית, שטחי ארץ ישראל אמורים להימסר
תמורת "שלום", דחיית הדיון על ירושלים, וכישלונו לאחר חתימת הסכמים על
הנושאים האחרים, עלולים ליצור מצב שבו תהיה ישראל מצומקת, ללא
"שטחים",
ללא שלום וללא ביטחון: מדינות ערב לא יקיימו את חלקן בהסכמים "בגלל
הנוקשות הישראלית בעניין ירושלים", בעוד שישראל תקפיד על ביצוע חלקה
בהסכמים: נסיגה ועוד נסיגה. דוגמה אפשרית ל"נוקשות" מסוג זה: התעקשות
על
המשך מגוריהם של כ-200 אלף יהודים בשכונות ירושלים שמעבר לקו הירוק.
לדעת הערבים, האמריקאים והאירופים גם הם "מתנחלים בשטחים הכבושים"
והפתרון בעבורם צריך להיות זהה לזה הצפוי למתנחלים באזורי יש"ע
והגולן.
המסקנה: אם קיימת כוונה לדון עם הערבים על ירושלים, עדיף לעשות זאת
לאלתר, כלומר "ירושלים תחילה", ולהגביל את הדיון להסדרים במקומות
המקודשים לדתות השונות. בו בזמן יש לזרז את הבנייה למגורים ולתעסוקה
בעיר, ובעיקר בקשת המתחילה בגבעת זאב בצפון-מערב, ממשיכה למעלה אדומים
במזרח ומגיעה לביתר בדרום-מערב, כדי להגיע למיליון תושבים יהודים
בירושלים.
ביקור קלינטון המחיש גם את בעיית דרכי הגישה לירושלים, וכיצד חוזרת
העיר לימי המצור כל אימת שיש בה אירוע יוצא דופן, או מפגע אקולוגי
בדרך
אליה. עיר בירה איננה יכולה להיות תלויה בעורק תחבורה אחד, הנתון
בתוך
פרוזדור ירושלים, העומד לשוב למקומותינו. כדי למנוע מצב זה יש לפתח את
מעלה בית חורון (כביש 443) ולהכשירו כעורק תחבורה ראשי-חלופי לירושלים
בכל הסדר שיושג.
הד"ר ברימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
פורסם בתאריך-03/11/94