הארץ, 12 אפריל 2001

אז והיום, דור ההתנחלות

גם היום נחל עוז נושא על כתפיו את שערי עזה הכבדים

רון בריימן

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו ולא ראה את האורבים לנפשו על קו הגבול. לא מהערבים כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלו ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אחריותו?!

הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים?! השכחנו זאת?! הן אנו יודעים כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות בוקר וערב מזומנים וערוכים. דור ההתנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית".

דברי הספד ושאלות נוקבות אלה נאמרו מפי הרמטכ"ל משה דיין על קברו הרענן של המתנחל מנחל עוז, רועי רוטנברג, לפני 45 שנים, עוד לפני מבצע קדש. קשה שלא להבחין בהיותם תקפים גם היום, כאשר שוב מפגיזים את נחל עוז, בדיוק מאותו כיוון ובדיוק לאותה מטרה. דיין לא היסס אז להגדיר את האויב ואת מטרותיו ולא נמנע מלקרוא ליושבי נחל עוז וסביבותיה בכינוי הנכון, דור ההתנחלות. רק שנים רבות לאחר מכן, בישראל הפוסט-ציונית, הודבקה תווית הגנאי "התנחלות" ליישובים שהוקמו מאותה סיבה שהביאה להקמת נחל עוז במקום שבו הוקמה: לקבוע את גבולות המדינה.

צחוק הגורל הוא שהפגזים של צבא הכיבוש של אגג הערפאתי נוחתים בנחל עוז דווקא בימים שבהם הופצו ידיעות כאילו ראש הממשלה, אריאל שרון, מוכן לשקול פינוי יישובים ברצועת עזה - אותה "עזה תחילה", ששימשה ראש גשר לשיבתם של ערפאת ואנשיו לארץ ישראל. עם ישראל כמוהו כגיבור התנ"כי שמשון:

תחילה שניהם התעוררו מול כל סכנה, בהמשך נרדמו שניהם, שמשון בזרועות דלילה ועם ישראל בהתמכרות לחיי השעה. בסוף דרכו, כאשר שמע שמשון את הקריאה "פלשתים עליך שמשון" - היה כבר מאוחר מדי. הגיבור ישן, מחלפותיו גולחו, כוחו תש, ואז "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה". האם גם עם ישראל מובל עזתה כעיוור, מוכה בסנוורי "השלום"? שני תהליכים המתרחשים כיום מצביעים על כך שישראל ממשיכה להמר על ביטחונה ועל עצמאותה. תהליך אחד הוא כרסום ישראל מבפנים, בתוך "הקו הירוק", על ידי התפשטות לא מבוקרת של הבדווים בנגב הצפוני ובמרחב "מעזה ועד גת" - ומעבר לקו זה, על ידי בנייה ערבית מואצת בשיפולי הר חברון, הגולשת מן ההר לכיוון בקעת באר שבע ושוליו המזרחיים של חבל לכיש. באמצע שנות החמישים הוקמו ההתנחלויות של חבל זה בדיוק כדי לחסום מעבר מחבלים בין עזה לחברון. היום אין ישראל עירנית במידה מספקת ואינה פועלת בנחישות למנוע את היווצרותו של רצף טריטוריאלי ערבי "מעזה ועד גת", ועד מורדות הר חברון.

התהליך השני מעוגן בהסכמי "השלום" תחת הכותרת השקרית "המעבר הבטוח", ועיקרו הפיכתם של ארבעה כבישי רוחב בין רצועת עזה לבין חבלי יהודה ובנימין לכבישים "חותכי ישראל", פשוטו כמשמעו. בעיני הפלשתינאים לא מדובר בכביש, כי אם בפרוזדור בריבונותם, ברוחב של 5 ק"מ, שמתוכו תצטרך ישראל לפנות את העיר שדרות ועוד שמונה התנחלויות קטנות יותר.

קשר השתיקה וההשתקה סביב המשמעות המסוכנת של הכבישים "חותכי ישראל" נמשך גם היום. בהקשר של כבישים, ראוי לזכור שאפילו יכולת השימוש בדרך מספר 6, כביש חוצה ישראל, האמור להיות כביש האורך העיקרי של המדינה, מוטלת בספק בגלל ההתנכלויות הרבות לסלילה המתבצעת בשוליהן של קלקיליה וטול-כרם.

אם מדינת ישראל לא תתעורר, שני התהליכים הללו - הבנייה הערבית הלא מבוקרת ויישום "המעבר הבטוח" - המשלימים זה את זה, עלולים לבתר אותה. התשובה הציונית לכך היא חיזוק ההתיישבות וזכירת דברי דיין בנחל עוז, על תפקידו של דור ההתנחלות.

ד"ר בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי