הארץ
יש"ע זה לא באלג'יריה
אין מקום להשוות בין תחלואי ה"כיבוש" הישראלי לאלה של צרפת
בימיהרפובליקה
רון
בריימן
תחת הכותרת "הרפובליקה הרביעית" ("הארץ", 10.11) ניסה עוזי בנזימן
להשוות
בין תחלואי הפוליטיקה בישראל לאלה של צרפת בימי הרפובליקה, ולהסיק מכך
שגם התרופה דומה - השתחררות ישראל מ"מושבותיה", כפי שצרפת השתחררה
ממושבתה
באלג'יריה. גם הרופא דומה: דה-גול במהדורה ישראלית. השוואה זו רווחת
בחוגי השמאל, שבעיניהם "התרופה" - פינוי יש"ע - מכתיבה אף את אבחון
המחלה - "הכיבוש". רק ישראל העיוורת, זו שהובלה כסומא לאוסלו מסוגלת
.להשוות בין יש"ע לאלג'יריה
המציאות בישראל מהווה מצב יחיד במינו בהיסטוריה, שבו קיימים יחסי
כובש-נכבש
בין שני עמים, אולם לא מדובר בכיבוש של ארץ. עצם ההגדרה של שליטה
יהודית
בחלק מהארץ בשם "כיבוש", לעומת שליטה "חוקית" באזורים אחרים, אין בה
היגיון, והיא מתבססת על "קו ירוק" מקרי, שהתקיים 19 שנים בלבד. הכובש
בארץ אינו אלא הצבא שהובא לכאן במסגרת "השלום" וגרם למלחמת אוסלו.
מלחמת אוסלו קשורה באוסלו כשם שמלחמת העולם השנייה קשורה במינכן,
ושתיהן
נובעות מקוצר הראייה של דלאדייה וצ'מברליין, ראשי הממשלות של צרפת
ובריטניה,
או של מקביליהם בישראל, שהישלו את עצמם ואת עמיהם כאילו ויתורים
לתוקפנות
הפלשתינית עשויים למנוע מלחמה. היה אפשר לצפות שהלקח של ההסכם האומלל
במינכן נלמד והוטמע בתודעתנו הלאומית. ככל הנראה העיוורון גבר על
.הזיכרון
אם יש הצדקה להיזכר בדה-גול, הדבר קשור לא לביטול הרפובליקה הרביעית
אלא למנהיגות שגילה לאחר התמוטטות צרפת מול הכיבוש הזר. הוא התריע
מפני
המפלה הצפויה, ולאחר התבוסה הקים את תנועת השחרור הצרפתית מעול הכיבוש
הנאצי. רק כעבור חמש שנים של מלחמה איומה עלה בידו להשיב לעם הצרפתי
את מולדתו הכבושה ואת כבודו. לישראל אין "מותרות" כאלה.
השאיפה לשלום-בכל-מחיר מביאה את משיחי השקר של "השלום" לזכור דווקא
פרק מאוחר יותר בחיי דה-גול ולשבח את נכונותו לוויתורים כואבים
באלג'יריה,
שכתוצאה מהם נסוגה צרפת והעניקה לה עצמאות. למעשה תובעים מאתנו לסגת
מ"השטחים" ולהעבירם לבעל-הבית האמיתי כביכול, הארגון לשחרור פלשתין.
הכמיהה ל"דה-גול ישראלי" מתעלמת מההבדל העקרוני בין המצבים: צבא צרפת
.היה כובש זר בארץ לא לו; צבא ישראל איננו כובש זר בארצו
ההתנחלות ביש"ע איננה קולוניאליזם. איסור על יהודים לחיות ביהודה
כמוהו
כאיסור על צרפתים לחיות בצרפת, לא באלג'יריה. שום צרפתי לא ישלים עם
גזרה מסוג זה, ואין כל סיבה שיהודי יסכים לפגיעה כזאת בזכותו, כבודו
וחירותו כאדם וכעם. מכאן האבסורד שברעיון האווילי "יהודה תחילה". אם
יהודה היא מחוץ לתחום בעבור יהודים, הרי גם הזכות לחיים יהודיים בגליל
ובנגב, בשרון ובשפלה, מוטלת בספק. הצגת המציאות הישראלית כעימות בין
מאות אלפי יהודים ביש"ע ובשכונות ירושלים שמעבר ל"קו הירוק", אשר
כופים
כביכול את רצונם על מיליוני יהודים בתוך "הקו הירוק", לוקה בפישוט
יתר:
בתוך הקו חיים מיליוני יהודים הקשורים ליש"ע בכל נימי נפשם, השומרים
על קשר מתמיד עם קרובי משפחתם ועם שותפיהם לדעה מעברו השני של "הקו
הירוק" לשעבר, ושהאינטרס שלהם הוא שההתיישבות ביש"ע תשגשג. ההסתה נגד
המתנחלים פסולה מבחינה מוסרית ואווילית מבחינה פוליטית.
אין הכרח לחזור על מסלול הדמים שאחריתו ידועה - דלאדייה, דנקירק,
דה-גול
- ועל הצורך להיאבק על הקיום בתנאים בלתי אפשריים. לב הארץ אינו
.אלג'יריה
מניעתה של הקמת מדינה פלשתינית, במקום שלום ובמקום ישראל, היא הכרח
קיומי. שרון ייבחן לא ביכולתו לברוח מיש"ע אלא ביכולתו לבלום מדינה
כזאת. לכך הוא נבחר. לפיכך אין מקום לנאום לטרון, לחזון בוש ולמפת
(אובדן)
דרכים - כולם רשת הסוואה שמטרתה לעוור את עיני ישראל.
מערכת הבחירות הנוכחית מנסה להתמקד במצב הכלכלי-החברתי החמור, כאילו
אין הוא בראש ובראשונה תוצאה של שתי שנות מלחמת התשה. המסקנה המתבקשת
היא שיש לקצר את המלחמה על ידי הכרעתה, הן כדי להחזיר את הביטחון והן
כדי לשקם את הכלכלה. הבוחר צריך לבחור בין מדינה פלשתינית לבין מדינת
.ישראל. המציאות מלמדת שאין מקום לשתיהן ממערב לירדן
ד"ר בריימן הוא יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ומומחה
לניהול בטיחות
פורסם בתאריך-13/11/02