ידיעות אחרונות

30 נובמבר 2003

ד"ר רון בריימן

מקיר הברזל לגדר קורי העכביש

לפני 80 שנה, בנובמבר 1923 - לפני היות מדינת ישראל, "הקו הירוק", "השטחים", או "הכיבוש" - כתב ז'בוטינסקי: "לא לערבים הארצישראליים, לא לערבים משאר הארצות נוכל להציע 'פיצוי' על ארץ ישראל. על כן לא מתקבל על הדעת הסכם מרצון, ועל כן יכולים אותם אנשים הטוענים כי הסכם הוא תנאי בל יעבור של הציונות, לוותר כבר היום על ציון. ההתיישבות שלנו או שתיפסק, או שיש להמשיכה בלא שתתחשב ... במצב רוחה של האוכלוסייה המקומית – מאחורי קיר הברזל, אשר לא יהיה לאל ידה של האוכלוסייה המקומית לשבור אותו". במידה רבה אימץ דוד בן-גוריון, יריבו הגדול של ז'בוטינסקי, את הגישה, כשקבע את תפישת הביטחון של ישראל.

בהמשך התריע ז'בוטינסקי: "אנו במו ימינו גורמים נזק לענייננו בכך שאנו מרבים דקלומים על 'הסכם', כלומר ... שהעיקר אינו הקיר כי אם עוד ועוד שיחות ... הדרך היחידה להשיג הסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל ניסיונות להגיע להסכם בהווה". ניסיון 80 השנים מאשר קביעה זו.

למרות הניסיון, 30 השנים ממלחמת יום הכיפורים ובמיוחד 10 שנות אוסלו, מעידות על שחיקת קיר הברזל הישראלי כתוצאה ממחדלים נוראים מעשה ידינו. מהרתעה חד-משמעית, שהגיעה לשיאה במלחמת ששת הימים, הידרדרה ישראל למצב שבו טרוריסט כנסראללה משווה אותה לקורי עכביש, ואומר למעשה שהקיר אינו קיים עוד.

הבריחה המבישה מלבנון אינה הדוגמא היחידה. יוזמות "השלום" הצצות כפטריות אחרי גשם הפיגועים מהוות דוגמאות נוספות ל"עכשיוויזם" המסוכן, למרות שכאמור "הדרך היחידה להשיג הסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל ניסיונות להגיע להסכם בהווה". מכאן שדווקא הניסיונות הפתטיים מחבלים בסיכוי להגיע להסכם סביר.

80 שנה אחרי, ישראל "החזקה" מחליפה את קיר הברזל בגדר שאינה משדרת ביטחון אלא חולשה, וממשלתה נרתעת מפני לחצים שתכליתם להסיגה אל "הקו הירוק". "דעת הקהל" – שאינה אלא דעתם של מספר אילי תקשורת והון – גוררת אותה לפתרון שגוי ויקר במקום פתרון עדיף וזול יותר. אם ג'נין היא מוקד טרור, מדוע לא לגדר אותה (10 ק"מ) במקום את כל ישראל (מאות ק"מ), ולאותת בכך למוקדי טרור נוספים? בפרפרזה על דברי כוהני הגדר ניתן לומר שאם לא היו מתעקשים על גדר מדינית על "הקו הירוק" ניתן היה לחסוך עשרות קורבנות שנרצחו ע"י הטרוריסטים שבאו מג'נין. ראש הממשלה משוכנע גם היום שקו ברלב היה מיותר, וכצפוי מראש כשל ביום פקודה. מדוע הוא שוכח את תורת הלחימה שלו ונגרר בעניין הגדר הבזבזנית, העתידה לקרוס כמגדל קלפים? הן ההסתגרות מאחורי גדר משדרת חולשה, ההפך מן הנדרש מקיר הברזל!

אריאל שרון נבחר ברוב מוחץ במטרה לחזק את קיר הברזל. הוא משול לנהג אוטובוס עמוס נוסעים, הנוסע במהירות מטורפת על סף התהום משמאלו, לאחר שהנהג הקודם נרדם ושגה בחלומות. לפניו זמן קצר והחלטה גורלית: עוד צעד קדימה לתהום, או בלימה. במצב הנוכחי, רק בלימת חירום עשויה לשקם את קיר הברזל ואת התקווה לעתיד.